1.2 הוֹמֶרוֹס, אוֹדיסֵאָה:

פֶּנֶלוֹפֵּי – האישה הטובה במירעָה

(תרגום: שבתאי, שוקן, 2014. ההפניות הן למיספר הפרק ואחריו מיספרי השורות).

אוֹדיסֶאוּס, המכונה בפי הומרוס “אמן התושייה רב־התחבולות”, היה מלך האי איתַקה ובעלה של פנלופי, בתו של שליט ספַּרטה העשיר. לזוג נולד בן, טֶלֶמאכוֹס, אבל סמוך ללידתו גוייסו גיבורי יוון למלחמה נגד טרוֹיה. מסורת על ניסיונו של אודיסאוס לחמוק מן הגיוס הכללי השתמרה במקורות מאוחרים מן התקופה ההֶלֶניסטית. בתכסיס מקובל עד היום (פרופיל 21) התחזה אודיסאוס למטורף – הוכחה מצויינת לשפיותו דווקא. מה יש לו לחפש בטרויה רק בגלל שהלנה היפה נטשה את בעלה? אודיסאוס רתם שור וחמור למחרשה וזרע בתלמים גרגרי מלח. כדי לבחון האם באמת השתבשה דעתו, לקח שליח הצבא את התינוק טלמאכוס והניח אותו לפני המחרשה. אודיסאוס עצר מייד ותרמיתו נחשפה.

עשר שנים ארוכות נלחם אודיסאוס במצור על טרויה המבוצרת, והוא שהביא את המלחמה לקיצה באמצעות התחבולה המפורסמת של סוס עץ ענקי, שבו הסתתרו חיילים חמושים (אודיסאה, 4.271-3; 8.502-516). הטרוֹיאנים האמינו כי הסוס הוא מנחת פיוס לאלים, פתחו בפניו את השער וכך הביאו את חורבנה של עירם. היוונים הפליגו בחזרה אל ערי מולדתם, אבל שיבתו של אודיסאוס הביתה התעכבה בעשר שנים נוספות בגלל התגרותו בסכנות. בתחילת הדרך הוא עיוור את עינו היחידה של קניבל מפלצתי (הקיקלוֹפ), שהיה בנו של אל־הים פּוֹסֵידוֹן. כעונש עיכב אל־הים את אודיסאוס בכל דרך אפשרית, אף כי לא כל העיכובים היו כרוכים בסבל. אודיסאוס התארח שנה שלימה בארמונה של קירקֵי, קוסמת רבת כשפים וידע, שהעניקה לו את חסדיה. שבע שנים הוא בילה באי של קַליפּסוֹ, נימפה יפהפייה שהתאהבה בו נואשות והסכימה לשחרר אותו רק בלחץ הוראה של האלים.

כל אותן עשרים שנה אשתו פֶּנֶלוֹפֵּי רק ישבה בבית וחיכתה לו, בוכה על מר גורלה. שבע עשרה שנים אחרי צאתו למלחמה התנחלו בארמונה 108 מחזרים בני־טובים עם משרתיהם (16.247-251), והודיעו לה שיישארו עד שתבחר מתוכם בעל חדש. שלוש שנים הם התהוללו בביתה באין מפריע, זללו ושתו ושכבו עם שפחותיה למורת רוחו הרבה של בנה המתבגר. ומה עשתה פנלופי? היא דחתה את החלטתה בתירוץ שעליה לסיים אריגת תכריך לאביו (החי) של אודיסאוס. כדי לעכב את רגע ההכרעה, פנלופי ארגה במשך היום ופרמה הכל במשך הלילה.

בשנה העשרים להיעדרו של אודיסאוס התערבה לטובתו האלה אַתֵינה וסייעה לו לחזור. הוא הגיע לארמונו בתחפושת של קבצן, בלי לגלות את זהותו לפנלופי. יחד עם בנו הוא טבח את המחזרים והשפחות, ורק אז הזדהה בפני אשתו. היא לא השתכנעה עד שעבר מבחן ידע על מיטתם המשותפת, שאותה בנה סביב עץ זית חי. השניים התאחדו סוף־סוף, אבל אודיסאוס כבר התכונן למשימה חדשה וממושכת במרחקים (23.249).

לאורך 2700 שנים שמרה פנלופי על מעמדה כרעייה למופת בזכות נאמנותה לאודיסאוס הנעדר. באודיסאה היא מוצגת בניגוד לנשותיהם הבוגדניות של מנהיגי הצבא היווני: צמד האחיות (בנות־דודה של פנלופי) הֶלֶנה היפה שברחה עם מאהב טרוֹיאני, וקְליטַמנֶסטרה שיזמה עם מאהבה את רצח בעלה מייד עם שובו מן המלחמה. יחד עם זאת הומרוס מכביר ראיות המעידות שפנלופי אמביוולנטית מאוד לגבי הבחירה בין נאמנות ובין נישואים מחדש. בנה טלמאכוס מציין כי “אמי, ליבה חצוי בקירבה והיא מתלבטת” (16.73), כפי שהיא עצמה מתוודה באותן המילים (19.524). במקום להיפטר מן המחזרים או לבחור באחד מתוכם היא משתמטת מהחלטה.

הומרוס אינו משאיר מקום לספק בעובדה כי ההחלטה האם ולמי להינשא נתונה אך ורק בידי פנלופי. הוריה ובנה דוחקים בה לבחור אך אינם כופים עליה דבר (19.158; 20.341). טלמאכוס בן ה־21 אמנם מתנשא על אימו ומחלק לה פקודות בגסות־רוח: “את לכי אל חדרך ועסקי במלאכתך, בנוּל ובפלך […] רק הגברים ידברו ויחליטו, כולם ואני בייחוד, כי אני הקובע בבית” (1.256-9; 21.350-3 – שוב באותן מילים). עם זאת כאשר מדובר בהחלטה להינשא, הוא מכריז בפני המחזרים: “אינני יכול לשלח את אמי בעל־כורחה כי האלים ינקמו בי” (2.134; ושוב 20.341).

פנלופי משותקת כי המשיכה לרעיון הנישואים־מחדש והרתיעה ממנו הן שוות משקל במידה שלא תיתכן הכרעה ביניהן. דחיינות אינסופית היא הפיתרון המועדף על אנשים אמביוולנטיים. למרות תלונותיה התכופות על המחזרים היא מתאמצת לשמֵר את המצב כפי שהוא כדי לא לבחור ואז להתחרט. פנלופי יכלה לצמצם את הנזקים לרכושם של בעלה ובנה אילו לפחות היתה מסלקת כמה עשרות מבין 108 המחזרים שחיסלו בסיטונות מאגרי בשר ויין. במקום זאת היא טרחה להשלות את כולם ולעודד אותם להישאר: “היא מעוררת תקוות בכולם, מבטיחה לכל אחד ואחד, שולחת בשורות”, כפי שמעידה האלה אַתֵינה (13.380) ומאשרת טענה זהה של ראש המחזרים (2.31). רגע אחד היא “אורגת” וקושרת אותם אליה ומייד אחר־כך היא “פורמת” ומביעה סלידה מהם.

כדי להיפטר מן המחזרים לא היה שום צורך לחכות שאודיסאוס ישוב וישחט את כולם. די היה בהודעה ברורה וחד־משמעית שהיא לא מעוניינת, לצד הוראה למשרתים שלא יגישו להם אוכל ומשקה. זה הכל. עד כמה מתוסכלת וזנוחה היא מרגישה בבדידותה מעיד הצורך בתשומת־לב של יותר ממאה בחורים (צעירים ממנה בעשוֹר לפחות). הסיפוק הנרקיסיסטי – היא כה מבוקשת – נפגע אמנם מן הידיעה, שהמחזרים חומדים את הרכוש והשילטון יותר מאשר חושקים בה, ורבים מהם שוכבים עם שפחותיה (18.325; 20.7). ובכל זאת, לאישה הקרובה לגיל ארבעים זה מחניף. בנוסף לכך הם נותנים לה מתנות יקרות, בגדים ותכשיטים (18.290-303), פיצוי חומרי לרעב נפשי.

פנלופי שמה בהמתנה לא רק את חייה שלה, אלא גם את חיי המחזרים. הימנעותה מהצבת גבולות ומריסון של התנהגותם הפרועה הופכת אותם לחזירים בהמיים (כמו מלחיו המכושפים של אודיסאוס באי של קירקֵי). הם מתרגלים, שלא במפתיע, לחיים של נהנתנות טפילית – זוללים, משתכרים ומבזבזים את נעוריהם. בצאתו למלחמה אמר לה אודיסאוס במפורש: “כל מה שכאן מופקד בידייך” (18.266). פנלופי הזניחה את התחום היחיד, שבו החברה היוונית השמרנית העניקה לנשים שליטה וזכות להחליט ולפעול, התחום של שמירה על רכוש המשפחה וניהול משק הבית. פֶּנסיון מלא ל־108 אורחי־חינם במשך שלוש שנים לא הגן על האינטרסים של בעלה ושל בנה.

פנלופי תמיד מחכה שמישהו אחר יפעל במקומה, ולא מוכנה שיעמיסו עליה אחריות. “אם אודיסאוס אי־פעם יחזור ושוב ישמור עלי”, היא אומרת (18.254). אולי היא ציפתה שהמחזרים ירסנו את עצמם, ושלוש שנים לא הספיקו לה כדי להבין שהיא חייבת להפעיל סמכות כבעלת־הבית. היא נותרה בעמדת הילדה במצוקה, שבוייה בדימוי־עצמי של קורבן חסר אונים. דימוי זה משאיר אותה מבולבלת ואבודה, אבל גם מספק לה פטוֹר ממאמץ לגייס אנרגיה ומוטיבציה כדי לפעול על דעת עצמה.

פנלופי מייצגת תפיסה של האישה הטובה כצמח טפיל, שאינו מסוגל להתקיים ולהתפתח בלי פונדקאי שממנו הוא ניזון (האב או הבעל). אישה שאיננה תלותית ופסיבית היא אישה רעה – הן בעיני תרבות של שליטה גברית בלתי־מעורערת, והן בעיני אישה שטופת מוח כמו פנלופי. האישה הטובה היא זו שהפנימה לחלוטין את האידיאל המסרס אותה ואת האיסורים הנגזרים ממנו. לעמוד על שלה פירושו להתעמת, להתווכח, להתעקש ולדרוש, כלומר להיות אישה קשה וסוררת.

פנלופי מעולם לא פיתחה כישורים של מבוגר אחראי, לא למדה שהיא מסוגלת וחייבת לדאוג לעצמה. החינוך והחוק ביוון השליטו את תפיסת האישה כקטינה חסרת יכולת תיפקוד עצמאי. עם זאת, פנלופי היא היחידה בין כל הנשים באודיסאה, שמגלה אוזלת־יד ורפיסוּת כה מוחלטות. “תחבולותיה” מול המחזרים נועדו רק כדי להתחמק מפעולה נחרצת ותכליתית.

האמביוולנטיות וחוסר־האונים הנרכש מנעו ממנה אפילו יוזמה של בקשת סיוע. אילו הייתה מתכוונת ברצינות לכך שאינה מעוניינת בחיזורים, אפילו כאישה תלותית וחסרת־ביטחון היא יכלה לגייס בתיווך בנה עזרה מגברים בסביבתה – חותנה (לארטס), המשרת הנאמן (אאומאוס) ושאר תומכי אודיסאוס. היא מתייאשת מסיכוי לפתור בעיות עוד לפני שלב החשיבה על אמצעים אפשריים. אנשים כמוה מתמקדים מתוך חרדה בהדמייה תבוסתנית של הכישלון הצפוי ואפילו לא מנסים (‘ממילא זה לא יעזור’).

עשרים שנה פנלופי גם לא ניסתה למצוא הקלה ונחמה בתעסוקה משמעותית. הסמל של קיומה העקר וחסר־החיים הוא התכריך הנפרם מדי לילה. האריגה המכאנית וחסרת־התכלית רק מנציחה דישדוש במקום, ועוזרת להרוג זמן ריק מתוכן. פרימה, אגב, דורשת ריכוז ומאמץ לא פחות מאריגה, רק כדי להרוס את מה שיצרת. כך היא דנה את עצמה לקמול בבדידות של חיים מוחמצים.

אפילו קשר רגשי עם בנה היחיד פנלופי לא הצליחה ליצור. כמקובל במשפחות אמידות, רוב הטיפול בילד לא הוטל על האם, אבל האומנת של טֶלֶמאכוֹס לא רק עזרה לפנלופי לגדל את בנה אלא החליפה אותה באופן מלא. כאשר הוא יצא לחפש ידיעות על אביו (עם הגיעוֹ לבגרות), טלמאכוס לא טרח לעדכן את אמו ושיתף רק את האומנת החמה והמפנקת, הקוראת לו “ילדי האהוב” (2.363). הוא מניח שיעברו יותר מעשרה ימים עד שפנלופי תרגיש בהיעדרו (2.374) – עדות קשה לטיב יחסיהם. קירבה ודאגה לשלומו קיבל טלמאכוס מן האומנת בלבד, אשת־סודו שמילאה את כל תפקידיה הרגשיים והמעשיים של אם. את אכזבתו המרה מאמו הוא הטיח ישירות בפניה: “עד כמה ליבך חסר רגש” (23.97), “ליבך היה תמיד קשה מאבן” (23.103).

גילוי הרגש היחיד שפנלופי מפגינה הוא בכי: “ביום אני מוצאת לי סיפוק ביגון ובבכי”, היא חוזרת ומעידה על עצמה (19.513). הומרוס מקפיד להזכיר זאת בנוסחה “היא תמיד מבלה את כל הלילות והימים האומללים ממררת בבכי” (11.182; 13.337; 16.38). יש אולי מלודרמטיות מופרזת בהכרזותיה על “מיטת ייסורַי הספוגה תמיד בדמעות” (17.102; 19.595), ואולי היא מתמכרת לרחמים־עצמיים, אך אין ספק שהיא שקועה באֵבל כרוני הגובל בדיכאון. לפי פירושו של פרוֹיד לאבל פאתולוגי, היא לא מרשה לעצמה לחוות כעס על אודיסאוס, ש”נטש” אותה ונעלם, ומענישה במקום זה את עצמה. ייתכן שהיא מרגישה חובה לשכנע את עצמה ואת סובביה כי למרות עידוד המחזרים מצידה, אין לה חיים בלי בעלה. אמנם באודיסאה כולם בוכים בחופשיות, גם הגברים, אבל רק פנלופי בוחרת בדמעות כמזון הרגשי העיקרי – היא “שובעת” מהן (20.59). היא אפילו מביעה פעמיים משאלת־מוות, ופונה לאלה אַרטֶמיס האחראית למיתה חטופה של נשים: “שלחי את חיצך בחזי, ובזה הרגע הוציאי את נשמתי” (18.202; 20.2). ההכרזות הן תיאטרליות אך הן מבטאות מצוקה ממשית.

האומנת הזקנה מעירה לה שלא תצא מחדרה בלי לשטוף פנים: “אל תלכי עם פנים שדמעותיך הכתימו. לא טוב תמיד להיות שקוע באבל” (18.173). פנלופי דוחה את העצה ומצדיקה את ההזנחה־העצמית בנימוק, שקסמיה הנשיים נעלמו ממילא ברגע שנפרדה מאודיסאוס: “האלים אדונֵי האולימפּוּס הרסו את יופיי מאז שיצא בעלי בספינותיו” (18.180). מן הנאמנות לגבר נעדר משתמעת העדפה להשקיע את הרגשות ביציר דימיונה. כך יכולה פנלופי להפליג באידיאליזציה של אודיסאוס בלי שהמציאות תפריע לה. היא מכלה את ימיה “עורגת תמיד אל סגולות התפארת של בעלי האהוב, שהיה הנבחר ביוונים” (18.204). אודיסאוס נשאר בזיכרונה ודימיונה צעיר כמו בזמן פרידתם: בחלומה “שכב לצידי אדם הדומה לאודיסאוס כפי שהיה עם צאתו למלחמה” (20.88). לכן כאשר הוא שב הביתה, פנלופי לא מזהה אותו בתחפושת הקבצן גם אחרי שעות בחברתו. בניגוד בולט, האומנת הזקנה אומרת לו מייד: “איש לא דמה כך לאודיסאוס כמוך” (19.380). קולו, עיניו והבעותיו של אדם קרוב ניכרים גם אחרי עשרים שנה, אבל פנלופי מתקשה מאוד להחליף את הציפייה, את הכמיהה למה שאיננו, במיפגש עם המציאות.

למעשה, פנלופי מגלה התנגדות מפתיעה בעוצמתה לעדויות מפורשות לכך שאודיסאוס עדיין חי. גם אחרי אותות מאודיסאוס עצמו ובשורות מפי האומנת היא ממשיכה להתעקש: “אבל לבי מאמין, וכך גם יקרה – אודיסאוס לא יחזור עוד לביתו” (19.312). עיקשותה הסרבנית מביאה את האומנת לנזוף בה: “לבך אינו נותן אימון לעולם” (23.72). אולי היא מתנקמת על שנים שבהן הרגישה זנוחה ונעזבת, ומתבצרת בהתנכרות ודחייה כדי להשיב לאודיסאוס כגמולו. קרובי משפחה של נעדרים נוטים להיאחז בכל סיכוי קלוש ותקווה, ואילו פנלופי מסרבת להאמין שבעלה עומד מולה. היא נצמדת למקום המוכּר, המורגל, לתסריט שאותו כבר למדה בעל־פה.

היא לא רק פסימית אלא גם חשדנית מאוד, כפי שהיא מסבירה בסיום לאודיסאוס: “כל השנים בעמקי לבי היתה מקננת אימה, שיבוא אדם ויטמין לי מלכודת בסיפוריו” (23.215-7). בתכונה זו היא דווקא דומה לבעלה, החושד בה עד כדי כך שהוא נזהר לא לחשוף בפניה את זהותו לפני שסיים לחסל את המחזרים. הוא מאיים לחנוק את האומנת המסורה, כאשר היא רוצה לגלות לפנלופי מיהו ה”קבצן” המתארח בביתה (19.480). הוא זוכר בוודאי את גורלו של אגממנון, שלא חשד באשתו ונרצח בידי מאהבה עם שובו הביתה (3.265-275; 4.91; 11.410). רוח־הרפאים של אגממנון הזהירה את אודיסאוס בביקורו בשאול: “הרי בנשים אין לבטוח” (11.456).

כאשר פנלופי מספרת על עצמה לאודיסאוס – עדיין בתחפושת הקבצן – היא חושפת בפניו חלום מדהים: “חלמתי כי יש בביתי עשרות אווזים האוכלים חיטה ואני מתבוננת בעונג. אך עיט גדול מעוקל מקור בא מן ההרים, שבר מפרקת לכולם והרג אותם […] התחלתי לבכות ולזעוק, בחלום עדיין […] קוננתי בשיברון לב על אווזי” (19.535-543). חשוב לציין כי החלום הופיע עם פירוש צמוד, שבו העיט דיבר אל פנלופי בקול אנושי והסביר לה: “האווזים הם מחזרייך, ואני, אותו עיט, אינני אלא בעלך שנמצא וחזר כבר” (19.548). אין כאן מקום לספק בשאלה למי נתונה נאמנותה הרגשית של פנלופי. מאחורי כל ההכחשות של היקשרות מצידה למחזרים, החלום מסגיר את מה שמסתירה הצנזורה של ההכרה. אודיסאוס לא היה סתם פרנואיד. היתה בהחלט אפשרות שפנלופי תזהיר את המחזרים מפניו, ובכך תסכן את חייו.

אודיסאוס מצדיק את הדימוי לעוף דורס קטלני כאשר הוא מפיל בחיציו וחרבו יריב אחר יריב: “אחד־אחד נערמו הנופלים זה על גבי זה” (22.118). הוא גם מעניש בתלייה את השפחות החצופות שהמיטו חרפה על ביתו, אף כי רובן נאנסו ולא שכבו עם המחזרים מרצונן (“את שפחותי השכבתם באונס”, 22.37). בתרבות היוונית הכבוד הגברי היה חשוב יותר מן הצדק, ובחברה של הומרוס לא היו חוקים רשמיים ובתי־משפט.

במהלך הטבח עמד אודיסאוס במבחן שהציבה פנלופי – הוא היחיד שהצליח לדרוך קשת אדירה שהשאיר בביתו (21.73 ואילך). היא עדיין לא משתכנעת ואינה מוותרת על מבחן נוסף גם אחרי שבעלה מטיח בה: “שוכני האולימפוס נתנו לך לב חסר רגש […] לב ברזל” (23.166-172). המבחן האחרון הוא סוד מיטתם הזוגית, הכרוך ב”סימנים נסתרים שאיש לא מכיר מלבדנו” (23.110). המיטה נבנתה, כאמור, סביב עץ זית חי, מכה שורשים כמו קשר עמוק ויציב שאי אפשר לעקור. אודיסאוס לא היה כבול, חלילה, למיטה המקובעת במקומה. הוא נהנה גם במיטותיהן של קירקי וקליפסו. פנלופי, לעומת זאת, ישנה בה לבדה עשרים שנה ובזכות זה היא מניחה שרק היא ואודיסאוס יודעים איך בנוייה המיטה. משום מה האישה החשדנית כל כך בוטחת בדיסקרטיות של השפחות, שהדליפו כידוע לה את סוד פרימתו של התכריך בלילות (2.108; 24.144). איך בדיוק היא הרגישה בלי חיי מין לאורך שנות העשרים והשלושים של חייה לא נעים לשאול אישה צנועה כמוה.

הסוף ה”מאושר” של האודיסאה מבטיח לרעיות־למופת כי לסבלנות האינסופית ולסלחנות כלפי היעדרויות ממושכות ובגידות של הבעל יש גמול: אחרי הכל הוא ישוב אליהן, לפחות לזמן־מה. פנלופי “מנצחת” ונאמנותה “משתלמת”, אף כי אודיסאוס מודיע לה כי “עוד משימה בעתיד מחכה לי, ואותה עד תומה עלי לבצע” (23.249). שוב יהיה עליה לחכות בלי לדעת מתי והאם יחזור, ובלי שיעלה בדעת שניהם כי אפשר לשתף אותה בעוד קצת מידע, שלא לדבר על שיתוף בהחלטה.

גברים נעדרים מן הבית ונשים המחכות לשובם (מן העבודה, מנסיעות, מבילוי עם חבריהם וגו’) הם תופעה נפוצה. עם זאת, רק מעטות מגשימות כמו פנלופי את מלוא הפנטזיה הגברית הרכושנית. לא רק שגבר אחר לא נגע באישה “שלהם”, אלא שהיא גם חסרת כל חיים ועיסוק מחוץ לציפייה לשובם (כמו סוֹלוֵויג בפֶּר גינְט של איבסֶן, או האהובה בשירו של שלונסקי “אַת חכי לי ואחזור”). אודיסאוס ופנלופי ממלאים במדוייק את הנדרש בתרבותם מגבר ואישה מובהקים. הוא אמיץ, קשוח, הרפתקן, יצרי ונהנתן, בעוד שהיא פסיבית, תלותית, צנועה וצייתנית. הוא עיט פרא והיא אווזה מבוייתת. המבחן האמיתי לנישואיהם היה החיים ביחד, אך הם לא נאלצו לעמוד בו לאורך זמן.

דיוקן לא מחמיא זה של פנלופי נועד לקעקע אידיאליזציה נפוצה שלה, השכיחה גם כיום, כאישה מסורה ואוהבת, בעלת תושייה ותחבולות נבונות. על פי הטקסט של הומרוס, פנלופי היא אישה אומללה ולא מתפקדת, משותקת ותקועה. הצגתה כדמות ראוייה להערצה מזיקה לנשים לא פחות מדגם החיקוי של שלגיה, הממתינה קפואה בארון־מתים לבואו של הנסיך הגואל.

סמיואל באטלר (Butler), סופר סאטירי באנגליה הויקטוריאנית, פיקפק גם הוא בתושייתה של פנלופי ובכנוּת של תלונותיה הבוכיות. בספרו המחַברת של האודיסאה הוא הציע מבחר אופציות שעמדו לרשותה של מארחת מכובדת:

האם היא אמרה אי־פעם – ‘תשמע, אנטינואוס, עם מי שלא אבחר להתחתן, אתה יכול להירגע, זה לא יהיה איתך’? ומה עם השיטה להיפטר מאנשים בעזרת שעמום – האם ניסתה אותה פעם? האם קראה להם מכתבים של סבא שלה? האם שרה להם שירים שחיברה בעצמה? האם ביקשה מהם לשבת ולהחזיק את החוטים לאריגה, בתנוחה נוקשה, בלי לזוז, ובלי שהיא תפסיק לדבר במשך כל הזמן? […] בקיצור, האם היא עשתה ולוּ אחד מאלפי הדברים, שמטרונית נבונה כמוה היתה ממציאה בקלות רבה, אם רק היתה מתכוונת ברצינות לכך שאיננה מעוניינת בחיזורים? (פרק 5; https://en.wikisource.org/wiki/The_Authoress_of_the_Odyssey).

הקושי העמוק של פנלופי, כאמור, הוא ביכולת להרגיש ולרצות בלי קונפליקט פנימי כרוני. היא רוצה שבעלה יחזור וגם קרה ומנוכרת עם שובו. היא לא מעוניינת במחזרים וגם מעודדת אותם להישאר. היא אורגת ופורמת כדרכם של אמביוולנטים ללחוץ על הגז ועל הבלמים בו־זמנית: העיקר לא לבחור ולהחליט. כך היא מחמיצה את כל מה שהחיים הציעו לה – חיים נוחים ומפנקים כמלכה של אי יווני, אומנת צמודה ובן שצריך רק לאהוב ולקבל מזון רגשי בקשר איתו. היא לא מסוגלת ליהנות, להתמסר לרגש, לפרגן לעצמה, להיות מרוצה. היא ראוייה לרחמים אבל כאידיאל היא דגם השראה מעוות: מודל של נשיות נטולת אופי וכוח, רוך וחום, חושניות ושמחה.

אם פנלופי היא האישה “הטובה” במירעה, האישה “הרעה” במיטבה היא קירקֵי, שאיתה ניהל אודיסאוס רומן בתחילת מסעו מטרויה ליוון (פרק 10). קירקי היא הנגאטיב של האישה המבוייתת והמאולפת. היא לא “אווזה” כמו פנלופי, אלא אדונית המכניעה חיות־פרא – כמו “גבירת חיות הבר”, שהופיעה לאורך אלפי שנים בצלמיות מטורקיה, כרתים ויוון. באודיסאה היא מוצגת כקוסמת יודעת־כל, בתו של אל השמש, שהופכת בעזרת שיקוי גברים לבעלי־חיים. כישוף הקסמים מוציא מן הגברים את החיה המסתתרת בתוכם (כמו בהשפעת אלכוהול). רובם הופכים לחזירים, כמו מלחיו של אודיסאוס, ששתו והתבהמו. אחרים הופכים לאריות וזאבים, אבל הם מכשכשים בזנבם “כמו כלבים מתרפסים” (10.216).

אודיסאוס חביב־האלים מקבל מהם סם־נגד וכובש את לב קירקי. הוא מוכיח לה שהוא בעל שליטה עצמית וביטחון רגוע, שאינו נבהל ממנה ואינו נותן לה להחליש אותו. קירקי מתרשמת ואפילו מחזירה צלם־אנוש למלחיו, שהופכים בנדיבותה לצעירים ויפים מכפי שהיו (10.395). אודיסאוס מבלה באי שהיא המושלת בו, וכעבור שנה הם נפרדים בידידות, רוחשי כבוד ואימון הדדיים. אודיסאוס מוכן לקבל ממנה עצות והנחיות מפורטות לגבי המשך דרכו. הוא סומך עליה ומציית להוראותיה ואכן מצליח לשרוד בזכותה. לאודיסאוס יש מספיק ביטחון בגבריותו כדי לדעת שקבלת הדרכה מאישה אינה מפחיתה מכבודו.

אחרי הרומן המוצלח עם קירקי, נתקע אודיסאוס שבע שנים באי של קַליפּסוֹ, נימפה יפהפייה שפינקה אותו כמו אל. אודיסאוס חובב החידוש וההרפתקאות הרגיש כבול וחנוק, אבל היא סירבה לשחרר אותו לדרכו. “מדי לילה שכב ללא חשק לצד האלה החושקת בו”, מאהב קר עם נימפה לוהטת (5.154). קליפסו היא לא נימפומנית, אבל הדרך היחידה שלה לבטא אהבה היא סקס. היא נצמדת נואשות לגבר המפגין את רצונו לברוח ממנה, ומתעלמת מרגשותיו וסבלו בלי להתחשב בהם. המספר מדווח שכל יום אודיסאוס “שובר את ליבו בדמעות, באנחות ובצער” (5.84; 5.157), אבל קליפסו לא מתרשמת.

למזלו של אודיסאוס גייסה האלה אַתֵינה את אביה זֵאוּס כדי לחלץ את הגיבור האהוב עליה, וקליפסו נאלצה לוותר עליו. הוא חזר סוף־סוף לאשתו החוקית אחרי עשרים שנה, עד ששוב ישתעמם ויחפש ריגושים ואתגרים חדשים. יש להודות כי חוסר הנאמנות השתלם לאודיסאוס יותר ממה שתרמה לפנלופי או לקליפסו דבקות חד־צדדית במונוגַמיה. הן הסתפקו בפירורים והוא טעם מכל מה שיש לחיים להציע.